שנאתי את פסח. מאוד!
כל שנה בשבילי פסח נחשב כצום ארוך ומתמשך והוא כפיצוי על כחודש של עבודה קשה בבית, לנקות לארגן למיין.
אז שנאתי אותו.
בשנים האחרונות פסח בשבילי הוא חרות אמיתית.
התהפכו היוצרות.
כן, לפני שהוא מתחיל יש עבודה קשה אפילו קשה יותר כנשואה, כי מלבד העבודה בבית הקניות והנקיונות , זה מלווה בעבודה בחוץ, קשה לא פחות.
אבל אז מגיע החג, הטלפון נסגר ועכשיו זה רק המשפחה שלי ואני.
השנה יותר מתמיד, מרגישה שיצאתי מעבדות לחרות, גם מחשבתית.
אני חיה הרבה סביב, מה יגידו, איך זה מצטייר. אני עדיין חושבת שהגישה הזאת נכונה , לכל מעשה יש השלכות,
והנה משו שממש הציק לי השבוע,פתחתי מעדן יולו, מי שמכירה את המעדן יודעת שעל הכיסוי נילון כתוב ״חיים רק פעם אחת״ , לא מתחברת לזה! מתים פעם אחת, חיים יום יום כל יום כל דקה כל שעה , עד שמתים וזהו.
נדמה שהם רצו להגיד, אל תחשבו על ההשלכות של כמה זה משמין פשוט תאכלו ותהנו כי חיים פעם אחת. לא נכון. נקודה.
לכל מעשה יש משמעות והשלכות.
לא מתחברת למשפט אבל וואלה המעדן הזה טעים! וזה אומר שאחכ אני אצא לריצה. סבבה לי.
אז עם מחשבות שכאלו איפה השחרור האמיתי שלי?
את הבלוג הזה יש לי כבר קרוב ל4 שנים.
עבדתי עליו המון! (מכניסה כאן עריכה! אחריי שקראתי שוב את הטקסט, זה לא נכון לכתוב עבדתי, עבדנו!!! שלי ,מרינה ,שיראל, רבקי, חיה רבקין, ברוניה, חיה שיף, דנה,רות חנה, רותי וגם עדי , כולנו יחד כתבנו כדי לתת חשיפה לבלוג) חשבתי יצרתי ביקשתי העלתי פרסמתי. להפעיל בלוג זה לא פשוט ,במיוחד בשבילי,כמנהלת עסק מצליח של איפור ועיצוב שיער לכלות ומשפחות ואמא לשלושה ילדים. כדי לשמור על פופולראיות של בלוג צריך תמיד לחדש והשתדרג.( אז הכנסתי כותבות שיעזרו לי לספק תוכן מעניין) השתמשתי בבמה הענקית שנוצרה כדי להכיר לכן מותגים ובאיזשהו שלב הפכתי להיות עובדת אצלם. מפרסמת מותג תמורת שובר שמחלקת לכן, העבודה להכין פוסט - רגע של כנות- יכולה לקחת כמה שעות. עבדתי על זה קשה ולא יצא לי מזה כלום. לא סיפוק ולא תשלום. אז לחצתי על ברקס והפסקתי לפרסם.
עכשיו אני חוזרת לתפעל את הבלוג ,במתכונת אישית, בקצב וברצון שלי. ואני מתכננת לספר לכן בו על עצמי, על העבודה שלי, לפעמים אולי גם על הילדים שלי, על אופנה ועל מה שעושה לי טוב , ולפעמים גם על מה שעושה לי רע.
זה השחרור שלי.
אני מפסיקה להעביר ביקורת על עצמי מעבר למה שאני מסוגלת להכיל, לא מציצה מליון פעם במה שכתבתי. מתמודדת עם השגיאות הלשוניות , משתדלת לאהוב את עצמי גם עם הקטעים המוזרים וגם עם הביקורתיות.
זה הסיפור , לא כתבתי עד היום כי חשבתי שאני לא מהכותבות החדות, כל טקסט שפרסמתי לפני שהעלתי שלחתי לעריכה לשונית. מהיום לא עורכת ולא שולחת. זאת אני , בת חורין אמיתית.
וקצת מעבר , על מה שאני לובשת לכבוד ליל הסדר.
זאת הפאה שלי, סירקתי אותה בסגנון ״ביצ׳ וויוז״ וכמו שרואים בתמונות למעלה שזרתי מקדימה קצת תוספות שיער כדיי לתת נפח גדול לפאה.
ואלו הציפורניים שלי שחני זנו צבעה בצורה מושלמת!
והטבעת של דיור שבעלי קנה לי לכבוד החג אצל ״שיינדי״ בכפר חבד.
ויש סיפור גם מאחוריי הנעליים שלי, חיפשתי הרבה זמן נעל כסופה וכשלא מצאתי החלטתי לצבוע בעצמי, אז לקחתי את הנעל הכי פחות יפה בארון שלי וצבעתי אותה, ועכשיו כשראיתי שיצא מוצלח כנראה אצבע נעל נוספת.
מחשבה אחרונה שאני רוצה לשתף איתכן.
אנחנו משקיעות כל כך הרבה זמן וכסף בקניות בגדים לילדים ולעצמנו. כשזה בגדי שבת וחג זה פשוט יפה ואף אחד לא זוכר, גם לא אנחנו אחרי כמה שנים. לא חבל?
אז רגע לפני החג קחו לכן צלמת שעובדת עם ילדים, תתלבשו יפה, תצטלמו, ועכשיו יש לכן זיכרון יפיפה של ערב פסח תשע״ו.
המלצה שלי : דבורה פריימן. צלמת אלופה!
הצילומים כמובן שלה.
חג שמח!
חג של חרות אמיתית!
חיה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה