פראג

אחריי 10 שנים שאנחנו נשואים החלטנו סוף סוף לצאת לירח דבש, ככה לבד , רק שנינו , את הילדים השארנו בבית עם הדודות שלהם והקטן אצל סבתא שלו.

תמיד היה לי ברור מאליו שזוגות צריכים זמן לעצמם ומתישהו בחיים כדאי לעצור הכל להשאיר אותם עם בייביסיטר ולצאת.

אבל איכשהו פתאום כשכבר סגרנו את הכרטיסים ומועד הטיסה התקרב הלב שלי התחיל לדפוק, אמרתי לשלומי, עזוב שטויות, נבטל הכל ונשאר בארץ, אני לא מסוגלתלהשאיר אותם לבד ויותר מזה לי קשה להיות בלעדייהם, בלי החיוך הזה בבוקר וכן גם הבכיות והלדאוג להם, אני כל כך מורגלת לזה שזה יחסר לי.

ביום שני בבוקר הלבשנו את הילדים ושלומי לקח את רפאל לירושלים, הוא פצפון בכלל לא מבין כלום מבסוט קופץ מאושר, על הידים של שלומי בדלת  ואני בוכה!!! אני לאמסוגלת לשחרר, הם יצאו והדלת נסגרה ואז אני רואה שגם מרים בוכה וזה מרגיש לי מטופש, כי בחייאת מה להתגעגע? זה געגוע? לאמא שלי אני מתגעגעת !

״מה את בוכה עכשיו?״ נזפתי בעצמי ותוך כדי ניסיתי להרגיע גם את מרים.

״זה לא הרבה זמן ואני חוזרת עם המון מתנות״ הבטחתי לה היא נרגעה ואיתה גם אני.

מנסה אבל לא ממש מצליחה להרגע

אני בטוחה שכולם חווים תחושות הפוכות, יש כאלה שיותר ויש שפחות, פתאום בנקודה הזאת של החיים שבחרתי להנות ולפנק את עצמי ורק עצמי אני חווה מצפון עז וקושילשחרר ואני בוכה כמו ילדה קטנה, אני חושבת שזה לא רק כי אני אמא שקשורה לילדים שלה , זה יותר כמו קשר של אמא שאיבדה את אמא שלה, רק כשהבנתי את זה יכולתילשבור את הבכי ולבחור שעכשיו אני שמחה ומתרגשת מהטיסה וכל החוויה כולה.

בהלוך טסנו עם חברה צ׳כית, מטוס פצפון , שפה זרה, חויית טיסה לא מזהירה אבל המחיר כל כך נמוך שעל מה את מתלוננת בכלל?!

הזמנו באיזשהו שלב 3 כרטיסים עוד כשהתלבטנו אם לקחת את רפאל או להשאיר בארץ , כך שמושב הצמוד אליינו היה פנוי , הרווחנו שטח להניח את החפצים ולהשען.

שלומי שם סטופר כדי לדעת כמה זמן עבר, אחריי שעתיים של טיסה האישה שישבה לפניי הוציאה מהתיק שלה חפישת קלפים שהיתה נראת לי מעניינת, ואני ישראלית חצופהשכזאת שאלתי אותה מה זה ואם אני יכולה לשחק איתה.

היא שמחה עוד יותר ממני, תוך כדי משחק התעניינתי אם היא באה לבלות בפראג , מסתבר שהיא חוזרת הביתה אחריי ביקור בארץ אצל הבן שלה שבדיוק התגייס לצבא והיאגאה בו מאוד על כך, כלאחר יד היא הוסיפה ״סליחה אם אני מדברת קצת מהר וקצת מוזר זאת מחלת הפרקינסון שאני סובלת ממנה כבר כמה שנים״

היא צ׳כית במקור שבאה לגור בארץ עם בעלה הישראלי, לאחר שנים ארוכות של נישואין כשלא הצליחו להביא ילדים באופן טבעי התחילו בטיפולי פוריות ממושכיםשלאחריהם נולדו להם שני בנים בהפרש של שנה.

היא זוכרת את הקושי של לגדל אותם כמעט באופן עצמאי כי בעלה עבד שעות ארוכות כהייטקיסט.

זוכרת את הטיסות לבד עם שני בנים לבקר את ההורים בפארג, כמה הם בכו , עד שפעם אחת האנשים סביבה ביקשו מהדיילת לעבור מקום מהרעש שנוצר, ככה זה בצ׳כיה,הילודה נמוכה , 1.89 בממוצע לילדים במשפחה.

כדי לעודד נשים ללדת יותר יש חופשת לידה של שלוש שנים!!! אם רק היתה יולדת שם, אבל היא ילדה בישראל..

בגיל 33 היא התעלפה באופן פתאומי , בבית החולים איבחנו אותה הרופאים עם סטרוק ונתנו לה הוראות איך לנהוג, אבל התסמינים והדברים המוזרים שהתחילו לקרות להלאחר מכן לא היו קשורים לאיבחון שניתן לה, הדיבור הפתאומי העיווטים של הגוף ההתנהגויות הבלתי רצוניות, מבדיקה קצרה בגוגל היא הבינה שיש לה משהו אחר ונסעהלהורים כדי לקבל איבחון נוסף בפראג.

שם נאמר לה שלפרקינסון אין תרופה, כאחת שחייבת שהכל יהיה בשליטה שלה העולם שסיגלה לעצמה וטיפחה עם השנים חרב!

כשחזרה ארצה בעלה לא היה מסוגל להתמודד עם הבשורה והאישה החדשה שהיא והם החליטו להתגרש.

עם מחלה כמו שלה יש קושי רב להתמודד לבד, צריך תמיכה רבה, היא ירדה מהארץ ועברה לגור ליד ההורים לאחר 12 שנים של עליה.

עכשיו היא בדרך הביתה, משאירה מאחור את הבנים שלה שמעדיפים לגור בארץ ולעשות צבא, הטיסות קשות לה אבל הגעגוע יותר.

״איך את מגיעה למלון?״ היא שואלת פתאום

״בואו איתי, חברה שלי אוספת אותי״

׳הסתדרנו׳ כתבתי על הסטורי הקצר שהעלתי והודתי לה, לאישה המופלאה שהיא על שיעור עצום לחיים!

קינג דיוויד הוא מלון כשר למהדרין בפראג, שלומי עשה את ההזמנה והפתיע אותי עם חדר עצום!

כל מה שחשבנו היה שאפשר להכניס לכאן את כל הילדים ואפשר גם עוד משפחה נוספת.

אותה אישה שלצערי אני לא זוכרת את שמה השאירה לי רשימה ארוכה ומפורטת של מסעדות כשרות למהדרין ומקומות קניות ובילויים בפראג.

הדבר הראשון שעשינו היה לרדת לעיר ולראות קצת קניון, הגענו ב4 ובשעה 6 מתחילה ארוחת הערב, אנחנו כל כך רעבים ועייפים שמעדיפים ללכת לאכול ולא להסתובב,בדיעבד היה עדיף ללכת לשוק הסיני שנמצא בקירבת מקום, חוויה שלא קיימת בישראל אבל לא ידענו עליו קודם.

בערב הכנו תוכניות ליום השלם היחיד שאנחנו בפראג, האופציות היו טיול במתחם האווטלט + שיט + סיור בעיר העתיקה + ארוחת צהריים באחת המסעדות, או לנסועלגרמניה לעיר דרזדן.

החברות אמרו שזה מקום מומלץ , כשהגענו להרשם נאמר לנו שהמקומות האחרונים באוטובוס נתפסו, סיכמנו שנקום מוקדם , נתארגן ונעשה את האופציה הראשונה ואם לאיהיה מוצלח ניקח אוטובוס באופן עצמאי שמגיע עד לדרזדן.

בחניית הביינים בדרך לדרזדן

בבוקר כשירדנו למטה האוטובוסים בדיוק אספו את הנרשמים ומסתבר שיש להם מקומות פנויים גם בשבילנו אז פשוט נסענו איתם.

בדרזדן יש רישום של 480 יהודים בלבד כשייתכן שחלקם עזבו את גרמניה, משהו במידע הזה עשה לי רע. שלומי לא הסכים עם התחושות שלי🤷‍♀️

במרכז המסחרי המשתרע על פני כקילומטר יש למעלה מ600 חנויות כשבניהן גם פריימארק הידועה בחווית הקניה ובמחירים הזולים שלה.

פריימארק התפרסמה בעיקבות קמפיין שעשתה לפני למעלה מ12 שנים , לכבוד הבלאק פריידי הם הודיעו שעומדים למכור פרטי אופנה לפי משקל.

הקמפיין שלהם יצר היסטריה מטורפת עד כדי כך שנאלצו לפנות פצועים עם אמבולנסים ואחכ בעזרת משטרה אלפי אנשים שהגיעו לסניפים.

עם המידע הזה נכנסנו דבר ראשון לשם והעמסנו.

לקחנו מזוודה עם גלגלים ובעמדת התשלום הקופאית הגרמניה המתוקתקת אירגנה לנו את כל הפריטים ישירות לתוך המזוודה.

חשבנו שיצא סכום מסויים ובפועל כשהיא סיימה לחשב הכל זה יצא שליש ממה שחשבנו, שלומי הסתכל עליי בהלם ולא יכולתי שלא לצחוק, ההיא לא ידעה מאיפה נפלו עליההתיירים ההזויים שצוחקים בקופה במקום לשלם.

דרזדן נהדרת לקניות , החוויה מיוחדת , אופציות מגוונות , מבחינת נראות זה דיי מזכיר מולים גדולים בארה״ב.

הרגל הפצועה

לפני שיצאנו מהארץ  עיקמתי את הרגל וכאב לא נורא אבל הוספתי על זה גם ספורט יומיים ברצץ מה שגרם לכאב להתעצם, רוב הבילוי בפראג הוא הליכה ועמידה ממושכת עלהרגליים , מומלץ לבוא בנעליים נוחות.

לדרזדן הגעתי עם כפכפים וכאב בברך, באחת החנויות קניתי גרביים וסניקרס, בבית מרקחת תחבושת אלסטית , התישבתי על ספסל ועברתי למצב נח יותר. 

היו לנו 5 שעות להסתובב, חשבתי שהתחבושת תעזור לי אבל הכאב הלך והתחזק והתחלתי לצלוע, שלומי כמו שלומי עשה מזה צחוק כך שבמקום להיות בבאסה צחקנו כלהדרך,

בנתיים ביקשתי עצות מכם והדעות היו חלוקות כך שרק הסתבכתי יותר.

אחרי שעתיים שהסתובבתי איתה הסרתי את התחבושת וזה דווקא הקל על הצליעה.

התמונה איתה התיעצתי איתכם לגבי הרגל. בלבלתם אותי לגמריי

נהננו בדרזדן ובנסיעה חזור התבאסתי לחשוב שנגמר היום ומחר אנחנו כבר חוזרים הביתה.

לאחר ארוחת הערב הלכנו לראות מופע שהומלץ ע״י המלון ובנות ששהו בפראג, הגענו באיחור , הספקנו לראות את החצי שעה האחרונה, זה היה שונה מאוד והיו חלקיםמצחיקים שהשחקנים ירדו לקהל , הבנות שישבו מאחוריינו כל כך נכנסו לזה ושיתפו פעולה שזה הפך למצחיק, כי בלי זה אני לא חושבת שהייתי מצליחה להיות מרותקת.

המופע בחושך מוחלט, דולקים בו רק פנסי אולטרה סגול, השחקנים לבושים בתלבושות שזוהרות בתאורה הזאת , הפוטנציאל לחווית צפיה מרתקת גבוהה בהחלט אבל כל מהשאני ראיתי זה שהרקדנים לא בקצב

ביציאה מהמופע

כשהסתיים המופע צעדנו חזרה למלון דרך העיר, החנויות כבר סגורות האנשים מרתקים, השפות מגוונות.

 שמענו שירה עם כלי נגינה , כהתקרבנו לראות במה מדובר נדהמנו, 

בחור צעיר עומד בפינה שיצרה אקוסטיקה מטורפת כאילו הוא עם הגברה , הכלי עליו הוא תיפף היה עמוד ברזל שנמצא גם הוא שם.

החצי שעה של צעידה איטית היתה חוויה אמיתית של תרבות ואופי מקומי, משהו שהתאפשר לנו לעשות ברוגע דווקא כי השארנו את הילדים בבית.

אוהבת לצלם מלמעלה זה נותן פרופורציה 

עכשיו אנחנו על הטיסה חזור, כבר שעתיים שאני עסוקה בכתיבה של החוויות המרכזיות מהטיול ולא יודעת אם הצלחתי להעביר הכל.

תמיד על מטוס אני חושבת על כמה אנחנו נקודה קטנטנה בתוך העולם הענק הזה

אם קראתם עד כאן אין לי ספק שנהנתם

נתראה בפוסט הבא

חיה